<h1>כל בו הלכ' יום טוב סימן נ"ח</h1>
<h2>דף נ:</h2>
ערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, אסור לעשות מלאכה, כמו בערבי שבתות. פירוש וזמן המנחה, מט' שעות ומחצה ולמעלה, והר"מ [נ"ע] כתב כי מנחה גדולה מששה שעות ומחצה ולמעלה. וכל העושה בהם מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם. וגוערין בו ומבטלין אותו על כרחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו, חוץ מערב הפסח שהעושה בו מלאכה מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו, לפי שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. ולפיכך אסור בעשית מלאכה מדברי סופרים כמו בחולו של מועד, והוא קל מחול המועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה, וקודם זמן זה תלוי במנהג כמו שביארנו במקומו. ונראה שאסור לספר מספר ישראל בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה. ואפשר להתיר תספורת מעשה הדיוט, דלא גרע מחול המועד דאמרינן הדיוט תופר כדרכו.
<h2>דף נה:</h2>
מוליכין כלים מבית האומן בי"ד עד חצות, ואף על פי שאינן לצורך המועד, וגורפין זבל מתחת רגלי הבהמה, ומוציאין אותו לאשפה. ומושיבין שובכין לתרנגולין. ותרנגולת שישבה על הביצים ג' ימים או יותר ומתה, מושיבין אחרת תחתיה בי"ד, כדי שלא יפסדו הביצים. ובמועד אין מושיבין. אבל אם ברחה במועד מעל הביצים מחזירין אותה למקומה.
<h2>דף צט:</h2>
ונהגו לפדות הבכורות בערבי פסחים. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל שמא היה מנהגם בזה לפי שפדאם ה' ממכת בכורים. ובירושלמי נזכר שמנהגם היה שהיו מתענים הבכורות בערב הפסח. וכבר ביאר הרב הנזכר טעם מכת בכורים, לפי שהיו כומרי עבודה זרה שלהם, כפי מנהג הקדום שהיתה העבודה בבכורות, ואפשר שהמנהג היה אף באומות, ואפשר שהרבה היו מבכורי ישראל בזמן ההוא מן החטאים כמו שנתנבא עליהם הנביא ואמר איש שקוצי עיניו השליכו. ואף על פי כן המקום חס עליהם והצילם, ולכך ציוה עליהם לפדותם עכ"ל.
וראוי שלא לסעוד בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה, מפני כבוד יום טוב, אם לא יהיה שבת.
<h2>דף ק.</h2>
מי שהיה אוכל בערב שבת, וקדש עליו היום בעודו בתוך הסעודה, פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו ומברך ברכת המזון. היה אוכל הסעודה בשבת ויצא היום והוא בתוך סעודתו, גומר סעודתו ומברך ברכת המזון על הכוס, ואחר כך מבדיל עליו. והראב"ד ז"ל חולק בזה אם יש לו כוס אחר. ואם היה בתוך השתיה פוסק ומבדיל וחוזר לשתייתו. האוכל וגמר סעודתו עם הכנסת יום טוב, מברך ברכת המזון על כוס אחד תחילה, ואחר כך מוזגין לו כוס אחר, שאין עושין ב' מצוות של תורה על כוס אחד אם אינו ענין אחד, כמו שביארנו בהלכות הפסח.
<h2>דף קא.</h2>
ואין קדוש אלא במקום סעודה, כלומר שלא יאכל בבית זה ויקדש בבית אחר, אבל קדש בזוית זו ואוכל בזוית אחר. והרי"ף ז"ל פסק מפנה לפנה צריך לחזור ולקדש. ונוכל להכריע שתי הדעות האלו הא בדוכתא דחזי ליה הא בדוכתא דלא חזי ליה. וכן כתב הרי"ג. ועוד כתב דאי קדיש בבית ואזיל לחצר וקא חזי לדוכתא דקדיש התם וקא חזי נמי הנר, ואף על פי שאינו יכול להשתמש לאורו, אינו צריך לחזור ולקדש. ולמה מקדשין בבית הכנסת בזמן הזה שאין אורחים אוכלין שם, כדי להסדיר להמון העם סדר הקדוש הצריכין ללמוד אותו, דלא גרע (מתפלת) [מתפלה] של פרקים שצריך להסדיר.
<h2>דף קה.</h2>
כשם (שמקדישין) [שמקדשין] בליל שבת, כך (מקדישין) [מקדשין] בלילי ימים טובים, ומבדילין במוצאיהם ובמוצאי יום הכפורים, שכולן שבתות ה' הן. ומבדילין במוצאי שבת ליום טוב. וכבר כתבנו נוסח הקדוש למעלה אם חל בחול או בשבת או במוצאי שבת. ואחר הקדוש נוטל ידיו ומברך המוציא ואוכל. ומי שהיה מתאוה לפת יותר מיין, או שלא היה לו יין, מקדש על הפת, אבל אשכרא ואמיא לא מקדשין.
<h2>דף קו.</h2>
ומדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין ואף על פי שהבדיל בתפלה.
ועיקר הקדוש וההבדלה בלילה. ואם לא קדש או לא הבדיל בלילה, מקדש ומבדיל למחר כל היום, אחד שוגג ואחד מזיד.
וכן ביום יקדש קודם שיאכל, כיצד, מברך בורא פרי הגפן ושותה מלא לוגמיו, וזהו הנקרא קדושה רבא. וגם קדוש זה לא יהיה אלא במקום סעודה. ולא יטעום כלום קודם שיקדש קדוש זה. ויש לו לאדם לקדש מבעוד יום, אף על פי שלא קדש היום. וכן מבדיל מבעוד יום, ואף על פי שלא יצא היום, שמצות זכירה לאומרה בין בכניסתו בין ביציאתו, בין קודם לשעה כמעט.
<h2>דף קו:</h2>
ואין נוטלין הידים קודם שיקדש על היין. קדש על הפת, נוטל ידיו תחילה, ואחר כך מברך המוציא ומקדש ובוצע ואוכל. ואין מבדילין אלא על הכוס. נתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש, מקדש על הפת ואינו מקדש על היין, כיון שנטל ידיו לסעודה. ואפשר לומר שאם נתכוון מתחילה לקדש על היין וליטול ידיו לצורך סעודה שיכול לעשות כן, וכן עמא דבר.
ואסור לאדם שיטעום כלום משקדש היום עד שיקדש. וכן אסור לטעום כלום ולעשות מלאכה משיצא היום עד שיבדיל. ולטעום מים מותר. שכח ועבר ואכל או שתה קודם לכן מקדש או מבדיל אחר כן.
